כבר לפני שנים הוטבע הביטוי האמריקאי "מכונית של יום ב'" (יום א' שלנו), המתאר בכמה מילים את הבעייתיות של חזרה לעבודה אחרי סופ"ש ארוך של מנוחה, בילוי ופריקת מתח, לעיתים מלווה בחוסר שינה ובשתייה יתר על המידה. 'מכונית של יום ב' הוא שם קוד למוצר שיוצר ע"י עובדים לא תמיד ערניים, אנרגטיים או פיכחים מספיק.
מעבר לקושי הפיזי של חוסר שינה מספיק, או חוסר פיכחות מלא לאחר בילוי אינטנסיבי במקרים קיצוניים יותר, ישנו הקושי המשמעותי יותר בחזרה לעבודה אחרי סופ"ש שהוא הקושי הנפשי והרגשי. הקושי לאסוף את עצמך, לעזוב באחת יום וחצי או יומיים של פורקן מעול, אחריות וטרדות ולשוב למעגל העבודה עם כל האחריות והלחצים הטבועים בו. את המעבר החד אפשר לדמות לשתיית תה חם ומיד לאחריו לנגוס באבטיח קר ואת הכאב החד שמרגישים מיד בשיניים. שינוי הלחץ הפתאומי ממנוחה לעבודה, מופיע אצל אנשים רבים בצורת תסמינים פיסיים כמו כאבי ראש, חוסר יכולת להתרכז, כאבי בטן ועוד.
זהו קושי חוצה גבולות, תרבויות או מגדר. מבחינת הארגונים והעסקים, לתסמונת יום א' (או ב') יש מחיר /מבחינת תפוקות ואיכויות ובתי עסק רבים מנסים להתגבר עליה.
יש להסתייג ולומר שזו תופעה מוכרת ובעייתית, אך אינה כוללת את כל העובדים כמובן. יש המגיעים בשמחה ובאנרגיות חיוביות לקראת שבוע העבודה החדש, אולם במאמר אתרכז ברבבות שכן חווים אותה.
לארגון יש הרבה יכולת להשפיע על הדברים, כמו גם שלעובד יש לתת את חלקו.
ככלל, ככל שהניהול בארגון הוא ניהול מתקדם יותר, כך הוא יסבול פחות מהתסמונת הזו.
הקושי לחזור לעבודה בימי א', הוא בד"כ גם הקושי לחזור למקום עבודה שבו לא כ"כ טוב לי / לא מעריכים אותי מספיק / האווירה בו לא נעימה / לא מתייחסים אלי מספיק בכבוד / לא מעריכים אותי / מעמיסים עלי יתר על המידה וכדומה. באותו אופן הם גם המקרים ההפוכים של חזרה שמחה ואנרגטית לשבוע העבודה, קשורה לאווירה הטובה של מקום העבודה ולאופן החיובי בו מתייחסים אל העובד. ככל שהעובד מרגיש משמעותי, תורם ומוערך כך הוא ישמח לחזור למקום שמרעיף עליו את כל התחושות הטובות האלו ותורם חלק עצום במשמעות קיומו של אותו עובד.
כשאני מדבר על עבודה עם משמעות, הכוונה אינה רק לעובדים במקצועות הנחשבים למקצועות חיוניים או "גבוהים". כל עובד, בכל עמדה ונקודה בארגון שמרגיש שעבודתו מוערכת, מקבל בכך את ה"דלק" שמזין את מיכלי העוצמה, הגאווה והערך האישי שלו שבתורם חוזרים וממלאים את מיכלי התקבולים והתפוקות של הארגון.
כאשר עובד "מוקטן" בעבודה, מקום העבודה הופך עבורו ל 'מושבת עונשין' לצורכי פרנסה בלבד, וכמובן שאת כל סיפוקיו הוא ימצא מחוץ לשבוע העבודה במפלט של סוף השבוע.
ככל שיש לו יותר הערכה, סמכות, אחריות, עצמאות ודרגות חופש של קבלת החלטות, כך מקום העבודה שלו הוא גם מקור החיזוק והסיפוק שלו.
העובד הלא מרוצה שחוזר ביום א' לעבודה, תורם גם הוא למעגלים המתפשטים של חוסר שביעות הרצון. הוא מקרין סביבו את הרגשתו ומעגל הקסמים השלילי מנציח ומעצים את עצמו. אווירה שלילית מדבקת בדיוק באותה מהירות ועוצמה בה אווירה חיובית מדבקת.
טיפים איך לרכך את החזרה לשבוע העבודה:
- לבדוק את סביבת העבודה – האם היא נעימה לי / רועשת / מכוערת? סביבה אסטטית חשובה לרצון שלנו להיות במקום מסוים, לעיתים אף בצורה בלתי מודעת. מקום בו יש ריח לא נעים, חפצים קשים וכדומה, יכולים להיות סיבה שהעובד אינה מודע לה ומשפיעה על מצב רוחו ונינוחיותו.
- לסגור את שבוע העבודה ללא זנבות אשר יחכו ליום א'. 'זנבות' מעיבים על מנוחת סופ"ש וכן את החזרה עצמה לעבודה. השלמת עבודה תורמת לשקט נפשי.
- להתנתק בסופ"ש לגמרי, לבד ממקרי חרום, מכל מה שקשור לעולם העבודה. המשך פעילות, גם אם חלקית, אינה מאפשרת את המנוחה והניתוק המנטלי שמביא ל'התאוששות וחידוש המצברים".
- תכנון מראש של יום א' בבוקר. חשוב להגיע ליום עבודה שבו מוגדרות המשימות ולוחות הזמנים. תכנון וארגון מראש, מונע את הבלבול והקושי להתארגן ולהתחיל.
- בוקר יום א' בישראל מאופיין בלחצי תנועה כבדים. הגעה מוקדם מונעת את הלחץ, המתחים אם נגיע בזמן או לא ומאפשרת הגעה נינוחה יותר. לעיתים יציאה מהבית חצי שעה קודם, חוסכת זמן מבוזבז בכביש ומאפשרת התחלה רגועה יותר של השבוע.
- מצד הארגון: התחלת שבוע העבודה בישיבה קצרה וממוקדת, עם מסרים נכונים ומעצימים. הישיבה הראשונה בשבוע יכולה להשרות את האווירה הטובה על כל השבוע.
- בדיקה רחבה יותר של העובד עם עצמו; האם זו רק תסמונת יום א' או שהיא מראה ליחסי בכלל עם מקום העבודה? האם זהו מקום העבודה המתאים לי? האם אני ממצה עצמי בו? האם מעריכים אותי, האם אני מגשים עצמי בו?
- בדיקה רחבה יותר של הארגון עם עצמו למה מתקיימת בו תסמונת יום א'; האם אנחנו קשובים לעובדים? מעצימים אותם? מעריכים אותם? נותנים להם עצמאות? משתפים אותם וכדומה.
מאת: איתן מאירי, פסיכולוג תעסוקתי וארגוני.
