המאמר עוסק בהתעמרות והדרה במרחב הדיגיטלי: השתקה בזום, הסרה מקבוצות ווטסאפ, חוסר מענה להודעות, הסרה מזימונים ומרשימות תפוצה, ושיימינג בערוצי התקשורת הפנים־ארגונית — כל הפרקטיקות הללו מצויות בעלייה בשנים האחרונות. בכתבה מרואיין גם איתן מאירי.
רוני דורי, מוסף כלכליסט | 02.02.23
השתקה בזום, הדרה מקבוצות ווטסאפ, התעלמות סדרתית מהודעות, הפגזה בהודעות מסביב לשעון, הסרה מזימונים ומרשימות תפוצה, ושיימינג בערוצי התקשורת הפנים־ארגונית: המעבר לעבודה מרחוק הפך את המרחב הדיגיטלי לכר פורה להתעמרות יצירתית ואכזרית בעובדים – שהרבה יותר קשה לזהות אותה
כנרת, מתכנתת בשנות העשרים לחייה מתל אביב, היו כל הסיבות להתרגש מהסטארט־אפ החדש שאליו גויסה: המוצר היה בתחום קרוב ללבה, למנכ"ל היה אקזיט שמנמן על הדש, והקולגות היו מהטאלנטים המבוקשים ביותר בתעשייה. אבל אז פרצה הקורונה. "בתקופת העבודה מרחוק לא היתה פעילות משרד מסודרת והתגברה תופעת הקליקות", היא מספרת. "המנכ"ל עבד מהבית והזמין את ה'נבחרים', משתפי הפעולה, לעבוד איתו משם, לצחוק וללכלך על שאר העובדים בחברה. הייתי עולה איתם לזום ושומעת את הצחוקים עליי או על החברים שלי, או פשוט חוטפת ממנו צעקות והשפלות, ואני בבית, מאחורי מסך, לבד. העובדה שהדבר הזה התרחש במרחב הדיגיטלי הפך את החוויה לנורא בודדה. לוקח הרבה זמן להבין איך אנשים אחרים הושפעו מההתנהגות הזו ובאיזו מידה, כי את לא רואה את זה, את במחשב, ואת לא ממש יודעת מה קורה במציאות".
הזום לא היה הכלי היחיד שבו התרחשו הפגיעות. "גם הווטסאפ הפך לזירה של התנהגות בריונית", היא אומרת. "הבוס שלי היה מציף אותי מסביב לשעון בהודעות חוזרות ונשנות — 'מה את עושה', 'על מה את עובדת' — ממש בכל שעות היממה". גם הקולגות שיתפו עם זה פעולה: "אם את מבטאת ביקורת עניינית בקבוצה, את קולטת אחרי כמה זמן שכבר אין בקבוצה התכתבויות בכלל, ורק בדיעבד את מגלה שנפתחה קבוצה חדשה, בלעדייך".
השתקה (mute) בזום, הדרה והסרה מקבוצות ווטסאפ, גוסטינג (חוסר מענה להודעות) או ריבוי הודעות טורדני, הסרה מזימונים ומרשימות תפוצה, ושיימינג בערוצי התקשורת הפנים־ארגונית — כל הפרקטיקות הללו מצויות בעלייה בשנים האחרונות, ולפי עשרות שיחות עם עובדים, עורכי דין ופסיכולוגים, אף הפכו שגורות. כולם מדגישים שמדובר בהתעמרות לכל דבר ועניין, וחלק מהם מתריעים מפני אופייה המסוכן.
התעמרות בעבודה מוגדרת התנהגות מטרידה, משפילה ופוגעת, החוזרת על עצמה במסגרת העבודה. גם באופן ספייס לא תמיד קל לזהות התעמרויות, אבל כשיחסי העבודה עוברים למרחב הווירטואלי — הפגיעות קשות לאיתור עוד יותר, והבדידות רק מתעצמת. נוסף על כך, השחרור מעכבות ברשת (online disinhibition), אותו אפקט פסיכולוגי שגורם לאנשים לצנזר את עצמם פחות כשהם מאחורי מסך ומקלדת, הופך את העימותים בעבודה לכואבים במיוחד.
"ההבדל המהותי בין התעמרות פנים אל פנים להתעמרות דיגיטלית הוא שזו הדיגיטלית בלתי ניתנת לשליטה", אומרת עו"ד נעמי לנדאו, מומחית לדיני עבודה, שנחשבת המגדלור של קורבנות התעמרות בישראל. "זה לא שאת עומדת מול קבוצה קטנה של אנשים, אלא זו רשת שמתחילה בעשרה אנשים ויכולה להתפזר לאינסוף. זה ממש שיימינג".
לפי מחקר בריטי שפורסם ביולי, מספר התלונות על בריונות במקום העבודה בבריטניה עלה בשנה האחרונה לבדה ב־44%. המחקר מייחס את העלייה הזו ל"דפוסי בריונות חדשים ומאתגרים לזיהוי". "בשנים האחרונות אני רואה משמעותית יותר פניות והליכים של התעמרות", אומרת עו"ד דגנית לפידור, ממשרד עורכי דין אגמון עם טולצ'ינסקי. "עצם השימוש במרחב הדיגיטלי לא רק מספק זירה נוספת להתעמרות אלא גם מאפשר אותה ביתר קלות, כי אם אני יושבת עכשיו בחדר שלי וצורחת על עובדת שיושבת מולי, אז מישהו ישמע את זה, אבל בווטסאפ הרבה יותר קל פשוט לסנן, לנתק, לבודד".
ומצד שני, המרחב הדיגיטלי מתועד, ובשימוש בו טמונה חשיפה משפטית. זה לא שיקול מרתיע?
"זה נכון, אבל לא תמיד חושבים על זה. ככלל, מתעמרים לא תמיד רואים את עצמם כמתעמרים, ממש כשם שמטרידים מינית לא תמיד רואים את עצמם כמטרידים".
גם דנה, מורה בשנות החמישים לחייה מאזור הדרום, הרגישה את נחת זרועה של המנהלת שלה וירטואלית. מה שהחל כסכסוך אישי בין השתיים התפתח לכדי כך שהמנהלת הוציאה אותה מרשימות התפוצה של בית הספר ומהמערכת הממוחשבת לניהול פדגוגי ומערכת שעות. "לא יכולתי להקליד ציונים", היא מספרת, "נאלצתי לעשות הכל באופן ידני. בגלל הניתוק מרשימת התפוצה גם לא ידעתי שום מידע שקשור בבית הספר, הייתי מבודדת לגמרי. היא שידרה לכל המורים שאני לא רצויה, ועל מי שהיה לצדי איימה שתוציא גם אותו מהמייל. בשלב מסוים, וזה נודע לי רק בדיעבד, התחילה תכתובת קבוצתית עליי, שאני פרסונה נון־גרטה ושצריך להוציא אותי מבית הספר. השיא היה כשהעלו עמוד בפייסבוק עם שקרים עליי, שאני פוגעת בתלמידים וכדומה".
חרף המודעות הציבורית ההולכת וגוברת לנושא, בישראל אין חוק למניעת התעמרות בעבודה — הצעת החוק שיזמה ח"כ מרב מיכאלי תקועה זה כמעט עשור. עם זאת, ניתן לתבוע את המעסיק בגין העסקה פוגענית והתעמרות בעבודה בבית דין לעבודה באמצעות סעדים עקיפים, ובהם הפרת חוזה עבודה, עוגמת נפש או נזק נפשי שאינו ממוני, כפי שעשתה דנה. אבל עו"ד לנדאו, שמייצגת אותה, מדגישה שלנושא ההעסקה הפוגענית וההתעמרות בעבודה יש עדיין דרך ארוכה לעשות ברמה המשפטית: "בניגוד להטרדות מיניות במקום העבודה, שבהן ניתן לתבוע את המטריד גם אם הוא לא הממונה הישיר, במקרי התעמרות ניתן לתבוע רק את המעסיק בבית הדין לעבודה. את המנהל הישיר ואת הקולגות ניתן לתבוע רק בתביעת נזיקין בבית משפט אזרחי".
לפי ההערכות, התעמרות בעבודה פוגעת באחד מכל שלושה עובדים ישראלים, ואחראית לפגיעה בכ־1.5% מהתל"ג בגין אובדן ימי עבודה. ברמת הפרט היא גורמת לסטרס, שמעלה בתורו את הסיכון להתקפי לב והתפרצות של סוכרת ומחלות אוטואימוניות.
איתן מאירי, פסיכולוג תעסוקתי וארגוני ומחבר הספרים "המגפה השקטה במקומות העבודה" ו"התעמרות בעבודה", מסביר כי התעמרות במרחב הדיגיטלי רק מעצימה את הפגיעות האלה: "עבודה מרחוק מגבירה את התלות בדיגיטל מצד אחד ומקטינה את התמיכה החברתית מצד שני. נוצרת מעין תנועת מספריים, כי כשיש פחות תמיכה חברתית ופחות איזונים, הפגיעה מעצימה".
מהי השכיחות של התעמרות במרחב הדיגיטלי שאתה פוגש בקליניקה?
"יותר מ־20% מהמטופלים שלי מציינים את ההתנהגויות הללו במסגרת ההתעמרות שחוו. ההתנהגות השכיחה ביותר היא שליחת הודעות בשעות לא שעות, כלומר ביטול החציצה בין הפרטי לציבורי, סירוב לקדש זמן משפחה ושעות שינה וכן הלאה. נפוצה גם הפגזה אדירה בהודעות — כמות הודעות שבה ניתן בכוונת מכוון להטמין כל מיני מוקשים, שמישהו קורא ובהיסח הדעת מפספס, ואז אפשר להוכיח אותו מול כולם: 'הנה, אמרתי לך לעשות את זה ולא עשית', על הודעה שהגיעה ב־2:00 בלילה ואחריה היו עוד 15 הודעות. הרבה מידע הולך לאיבוד ברשתות האלה, ומתעמרים משתמשים בזה כטקטיקה. ואפשר גם להעביר הוראות סותרות, אבל בצורה דו־משמעית, שאתה לא בדיוק מבין שיש איזושהי סתירה.
"התעמרות נפוצה נוספת היא בשיחות וידיאו באמצעות התעלמות או השתקה — כולם רואים את זה, לא כולם מבינים מה הם רואים, אבל גם אלה שכן רואים לא תמיד מסוגלים להגיב, אז הם עומדים מנגד".
מה זה עושה לעובד, כשהוא פתאום מוצא את עצמו מושתק בזום או מחוץ לקבוצת ווטסאפ?
"זו חוויה נוראית, כי זה חלק מהיומיום של העובדים, ואלה החברים שלהם לעבודה שנוטלים חלק בזה. לעיתים מוציאים אותם מהקבוצה בידיעתם, ולפעמים פותחים קבוצה חלופית בלעדיהם אבל משאירים את הקבוצה המקורית, כך שהם לא יודעים שיש שני צירים מקבילים, והם מתחילים לאבד אחיזה במציאות כי היא משתנה בלי שעדכנו אותם. זה נורא מערער, פוגע, משפיל ומבייש, וזה גם מעביר מסר לכולם — 'הוא מצורע, תתעלמו ממנו'. אם אתם רוצים להיות בצד הטוב של הבוס, תתנהגו בהתאם".
"נכנסתי לתפקיד בהתלהבות ובעיניים בורקות, ואמנם היו נורות אזהרה, אבל התעלמתי מהן", מספרת שילה, מתכנתת מאזור המרכז. "מהר מאוד התחילה ביקורת בלתי פוסקת, גזלייטינג, התנהגות דורסנית וזלזול מצד אחד המנהלים הבכירים, שהתרחשו בעיקר במערכת הבאגים וניהול הפרויקט. היו שם שינויי הערכות זמנים ואופני עבודה על ימין ועל שמאל, פגישות שפתאום נעלמו מהלו"ז ודחיות חוזרות ונשנות של פגישות אחד על אחד. בשלב מסוים המנהל הזה גלש להערות אישיות מאוד לא הולמות בתוך המערכת, וכל ניסיונותיי להחזיר את השיח לתלם מקצועי עלו בתוהו.
"לא הבנתי איך אני, שנחשבת טאלנט מבוקשת בתחומי, לא מפסיקה לחטוף ביקורת. בסופו של דבר רק כשחברה, שהיא בכירה בהייטק ועתירת ניסיון, שמה לי מראה מול הפנים, הצלחתי להבין שאני סופגת התעמרות לכל דבר ועניין".
הקושי הבסיסי בהתמודדות עם התעמרות דיגיטלית הוא בעצם הזיהוי שלה. כשהעבודה נעשית מרחוק, קל לבודד את הקורבן. הקולגות עשויים כלל לא להבחין בהתעמרות, משום שקל הרבה יותר להדיר מישהו במכוון מפגישות חשובות או להסתיר ממנו מידע חשוב, וקשה הרבה יותר להבחין בכך שעובד כלשהו מצוי במצוקה. "קשה לבסס נורמות קבוצתיות בעבודה מרחוק, ולכן אי אפשר בהכרח לדעת אם התנהגויות מסוימות מקובלות או בלתי מקובלות", אומרת ד"ר קארה נג (Ng), ד"ר לפסיכולוגיה ארגונית באוניברסיטת מנצ'סטר באנגליה שחוקרת בריונות בעבודה.
רינת אורן, מייסדת ומנהלת המרכז הישראלי למניעת התעמרות בעבודה וחברה בפורום 190 למניעת התעמרות בעבודה, זוכרת כיצד "לפני שלוש שנים הזמינו אותי להרצות בחברה מסוימת, והסבירו לי שאחד המנהלים מאוד נחמד פנים אל פנים, אבל בווטסאפ הוא משתלח. כשהתחלתי לדבר, נתתי דוגמה להתעמרות בווטסאפ ושמעתי אותו פתאום אומר למישהי, 'אה, בווטסאפ זה גם נחשב?'".
הקושי בזיהוי ההתעמרות מתעצם בהיעדר קולגות בסביבתך. "כשאת עובדת מהבית", מסבירה נג, "אין לך יכולת לעבד יחד התנהגות לא תקינה ולפענח מהי, כפי שעושים כשקורה משהו מוזר במקום העבודה ופתאום כולם מתקבצים יחד ואומרים, 'המממ, זה היה מוזר!', או, 'זה מזכיר לי את הפעם ההיא שבה הדבר ההוא קרה, לפני חמש שנים, זוכרים?'".
כשההתעמרות נעשית פנים אל פנים, קולגות יכולים לא רק להכיר בה, אלא גם להתערב כדי לגדוע אותה או להציע תמיכה לקורבן, אבל "כשהתקשורת וירטואלית, קשה מאוד להציע תמיכה", אומרת נג. "אמנם אפשר לשלוח לעובד שנפגע הודעה, אבל אנחנו חיים בעידן של ניטור ומעקב ואין לנו דרך לדעת עד כמה ערוץ הסלאק (מערכת תקשורת פנים־ארגונית) שלנו פרטי או חשוף בפני המעסיק. ובכל מקרה, צ'אט לא מספק את תחושת הנחמה המיידית שטמונה במחווה פיזית כמו קשר עין או נענוע של הראש, שמכירה בכך שנעשה לך עוול. מחוות התמיכה הללו, קטנות ככל שיהיו, הן בעלות חשיבות גדולה לנפגע ועוזרות לו לתקף את הנרטיב שלו.
"יתרה מכך, המחקר מראה שחוסר תגובה נתפס כעידוד להתנהגות בריונית, ונושא אפקט מזיק. כי כשכולם מאוד מבודדים זה מזה, את לא יודעת אם להתערב לטובת עובד שפגעו בו או שאולי פירשת משהו לא נכון, ואז גם הנפגעים עשויים לחשוב שהם אולי רגישים מדי, כי אף אחד לא נעמד לצדם. זה רק מבודד אותך עוד יותר".
והטשטוש בין הבית לעבודה רק מעצים את הפגיעה. "בעבודה מהבית, הגבולות בין הבית לעבודה נעלמים לגמרי", אומרת נג. "בהתעמרות מסורתית, פנים מול פנים, לפחות כשאת יוצאת מהמשרד את לא צריכה בהכרח לראות את המתעמר או להרגיש חשופה לפגיעה. אבל היות שכולם עובדים מהבית בימינו, התחושה היא שאין שום מקום בטוח. את כל הזמן חשופה".
"התעמרות היא כמו גיליון אקסל", מסכמת אורן. "היא מתפשטת עד אינסוף לרוחב ולמטה, והיא יכולה להתפתח ככל שהטכנולוגיה מתפתחת, ולכן היא כל הזמן מוצאת לעצמה ערוצים חדשים וזירות חדשות לבוא לידי ביטוי".
