פורסם בעיתן דה מרקר 13.05.2010 – טור מאת איתן מאירי.
דני (שם בדוי, האירוע לא) פתח את פגישתנו עם עיניים דומעות. הוא תיאר לי את הסבל העצום אותו הוא חווה מזה כחצי שנה במקום עבודתו, כאשר מה שהביא אותו סוף סוף לפתוח את הדברים הם התקפי חרדה אותן החל לחוות כתוצאה מכך.
דני הוא מנהל בדרג הביניים, בן 42, אדם ערכי, מסור לעבודתו, עם חוש הומור ונטייה להימנע מקונפליקטים. הוא נתון להתעללות של הממונה שלו מזה זמן רב. מה שתחילה נראה לו נקודתי וזמני, השתרש כנורמה ומאפיין את הקשר בניהם – יחסי קורבן-מתעלל. התגובות הפיסית של התקפי חרדה – הזעה, דפיקות לב ורעידות בגוף הן תגובות ידועות האופייניות למצבי סטרס (דחק).
דני אינו לבד, עשרות אלפי עובדים בארץ (ואוכלוסיית מנהלי הביניים חשופה לה מעבר לאחרים), חווים התעללות מתמשכת במקום עבודתם. מנהלים בוחרים פעמים רבות לקרוא להתעללות "התעמרות", "הצקה" – כביכול מילים קלות יותר לתופעות של אלימות. לא בכדי, טרם התבססה מילה מוסכמת לתופעה זאת שטרם נחקרה באופן מקיף ויסודי בישראל, למרות המחיר האישי, החברתי והכלכלי העצום שהיא גובה. למעט הטרדה מינית במקום העבודה, החברה עדיין לא מתמודדת עם תופעה זו והיא אינה עומדת על סדר היום הציבורי.
מהי התעללות במקום העבודה?
אנו מגדירים התעללות כתופעה מתמשכת, בה עובד נתון ע"י מנהל (בד"כ), או ע"י ספק, לקוח, עמית לעבודה, למסכת פעולות מתמשכות הגורמות לו לחוש מאוים, מושפל, חסר ערך, מופלה לרעה, מבוזה, נתון לביקורת מתמדת, או במעקב מתמיד, נחסם ע"י מניעת מידע, יעדיו משתנים ללא סיבה ו/או שהם בלתי אפשריים להשגה.
בעוד אלימות מתקשרת בתודעתנו לפעולה פיזית או אגרסיבית בעליל, הרי שהתעללות במקום העבודה, פנים רבות לה והיא תופיע לא פעם במסווה. הגורם לכך הוא הפרופיל האישיותי של "המתעלל הסדרתי". מדובר, כמעט תמיד, באדם אינטליגנטי היכול להפגין קסם אישי רב, ההופך לסירוגין למרושע ומפלצתי. מול אנשים הוא ייתפס כמקסים, נעים הליכות וכובש לבבות, ומול הקרבן הוא הופך את עורו. אין בו אמפטיה אמיתית לזולת, אך הוא מעולה במניפולציות ריגשיות. הוא צועק, מעליב, פוגע ומסוגל לשקר מבלי למצמץ. בד"כ המתעלל מרגיש גם "מיוחד" ובעל זכויות יתר, מותר לו מה שאסור לאחרים. הוא אשף ביצירת תככים ופיזור רכילות מרושעת ומתוחכמת ואלוף ביצירת רגשי אשם אצל קורבנו.
הוא לוקח את הקרדיט להצלחות לא לו, ולכישלונותיו תמיד ימצא אשמים אחרים, אינו סובל דחיות וסף התסכול שלו נמוך. כלפי חוץ מציג עצמו כמסור לעבודה, חרוץ, דייקן ולוקח אחריות. פעמים רבות למשל יוציא אימיילים בשעות לא סבירות ויצפה לתגובה מיידית ולא מפתיע לקבל ממנו שיחת טלפון מעיקה הביתה לאחר יום עבודה ארוך, או ביום חופש.
השתמשתי קודם בביטוי "מתעלל סידרתי", כי כמעט תמיד המתעלל עשה זאת קודם, עושה זאת עכשיו וימשיך לעשות זאת בעתיד. הוא כמו חיית טרף הדואגת שתמיד יהיה לה ציד.
לא במקרה, קווי אישיותו של המתעלל במקום העבודה,דומים מאוד למתעללים בגזרות אחרות. בניגוד למיתוס – דווקא יש מה לעשות.
בשבוע הבא: למה הם לא מתלוננים ומה הם יכולים לעשות.
