התעמרות בעבודה אינה מתחילה תמיד בצעקות או בהשפלות גלויות. לרוב היא נבנית מטפטוף עקבי של אמירות מקטינות, הקנטות, גלגולי עיניים והתנהגויות קטנות לכאורה – התנהגויות המכונות מיקרו־אגרסיות. אלו הן הערות, עקיצות, מחוות או דפוסים יומיומיים שמעבירים מסר מקטין, מזלזל או מדיר, גם אם נאמרו "בצחוק" או בלי כוונה מודעת לפגוע.
מיקרו־אגרסיה יכולה להיות קטיעת דיבור חוזרת, ייחוס הצלחה האחר ל"מזל", בדיחה סטריאוטיפית, התעלמות עקבית מרעיון עד שמישהו אחר מציג אותו, או ביקורת פומבית שאינה פרופורציונלית. כל אירוע בפני עצמו עשוי להיראות זניח. הקושי מתחיל כשהדפוס חוזר ונשנה.
לעובד אליו מופנות המיקרו-אגרסיות קשה להגיב להן בזמן אמת בגלל כמה סיבות:
- עמימות – הפגיעה אינה חד-משמעית. הנפגע שואל את עצמו: "אולי אני רגיש מדי?"
- חשש מתווית – תגובה עלולה להיתפס כ"חוסר הומור" או "קושי לעבוד בצוות".
- פערי כוח – כאשר הדובר הוא מנהל או דמות דומיננטית, לתגובה עלול להיות מחיר חברתי גבוה.
- משך הזמן הקצרצר של האירוע – ההערה נאמרת והדיון ממשיך; חלון ההזדמנות לתגובה נסגר.
- דווקא העמימות הזו מאפשרת למיקרו־אגרסיות להפוך לתשתית של התעמרות: הן שוחקות את הביטחון, מערערות מעמד מקצועי וחברתי ומאותתות לאחרים מה “מותר” לומר.
ההשפעה על הפרט והארגון
אצל הנפגע מצטברים עייפות רגשית, דכדוך, דריכות, ירידה ביוזמה ולעיתים הימנעות מהבעת דעה. לאורך זמן נפגעים ביצועים, יצירתיות ותחושת שייכות.
בארגון, מיקרו־אגרסיות פוגעות בבטיחות הפסיכולוגית של העובד הנפגע – אותה תחושה שמותר לטעות, לשאול ולהציע. הנפגעים משתפים פחות מידע, מסתירים כשלים ומאבדים אמון בארגון ומחוברות אליו. התוצאה: ירידה באיכות התוצר, תאונות וטעויות.
דוגמאות נפוצות ומהו מענה אישי יעיל?
דוגמה: קטיעה חוזרת בישיבה.
מענה אפשרי :"אשמח להשלים את הנקודה שלי, ואז אשמע אותך.”
זהו מסר רגוע, אסרטיבי, ממוקד בהתנהגות.
דוגמה: "אתה מפתיע לטובה.”
מענה: "אשמח להבין למה הכוונה ב"מפתיע"?
הבקשה להבהרה מחזירה אחריות לדובר.
דוגמה 3: בדיחה או עקיצה.
מענה" :הבדיחה הזו לא נוחה לי. בואו נתמקד בנושא.”
זהו סימון גבול בלי נאום.
דוגמה 4: ייחוס רעיון לאחר.
מענה: "שמחה שהרעיון שהצעתי קודם מקבל תמיכה, אשמח להרחיב.”
זהו תיקון עובדתי, לא האשמה.
הבחירה לא לענות ולהגיב, הרי היא כהזמנה להמשיך ולפגוע. חשוב שהתגובה תהייה מהירה, אסרטיבית ומידתית ולא תאפשר לתוקפן לנרמל את הדברים. כאשר למרות זאת הדפוס נמשך – חשוב לתעד את הדברים ולפנות לגורם מוסמך בארגון בדרישה לעצור את ההתנהגות הפוגענית. לא תמיד "שתיקה שווה זהב".
המאמר נכתב ע"י איתן מאירי, פסיכולוג ארגוני ותעסוקתי ומומחה בנושא התעמרות בעבודה.
