ארגון הבריאות העולמי קיבל החלטה לכלול אבחנה רפואית חדשה בשם 'שחיקה בעבודה' בספר האבחנות הרפואית ה ICD-11 במהדורתו החדשה שתצא בשנת 2022.
לדבר השלכות רבות וחלקן משיקות לנושא הדגל שלנו אותו אנחנו מובילים – ניטור ומניעת התעמרות בעבודה וטיפול בנפגעי התעמרות בעבודה.
ההחלטה באה בהלימה לקו המוביל בתפיסה המודרנית של ארגונים לגבי זכויותיו וצרכיו של העובד.
קו זה אשר החל בשלהי המאה ה 20 תפס תאוצה ומתעצם בימינו, רואה את העובד* בשלמות ומתייחס לא רק לרווחתו הפיזית כך שתהייה לו סביבת עבודה נוחה ובטיחותית – ללא מפגעי זיהום, רעש, סכנות מחפצים מסוכנים וכדומה אלא מתייחס גם לרווחתו הנפשית, הקוגניטיבית והרגשית של העובד.
בפועל, האבחון של הרופא באם עובד חלה בשחיקה בעבודה נעשה בבחינת כמה קריטריונים שצריכים להתקיים: הפיסי – האם הוא תשוש, חסר אנרגיה, חש לאות בעבודה? הקוגניטיבי- האם הוא חש חוסר סיפוק מהעבודה או חש תחושות שליליות כלפי העבודה? הרגשי – האם הוא נמצא בדכדוך, תחושת ריקנות, תחושת חוסר ערך, ירידה בדימוי העצמי בעבודה? כמובן שמאבחן צריך לשלול גורמים נוספים שיכולים לגרום לתסמונות אלו כגון מחלות אחרות דוגמת אנמיה, מחלות ממאירות ועוד, או הפרעות נפשיות שונות.
ההכרה בשחיקה בעבודה כמחלה מתכתבת בתפיסתה עם ההכרה בזכותו של עובד לסביבת עבודה נקיה מהתעמרות, חפה מפוגענות והתנכלות רגשית, סביבת עבודה הוגנת, תומכת ומעריכה.
הספרות המקצועית והמחקרים בנושא התעמרות והתנכלות תעסוקתית בעבודה, כמו גם הניסיון הבלתי אמצעי שלי כמטפל בנפגעי התעמרות בעבודה, מצביעים כי התעמרות בעבודה הינה גורם רב עוצמה המייצר שחיקה בעבודה, תוך שההתעמרות עצמה בעובד אף גורמת לו לשלל נזקים גופניים, רגשיים ונפשיים נוספים.
מבחינה משפטית, המקבילה בהגנה על העובד בנושא מניעת התעמרות בעבודה, היא קידום חקיקת החוק כנגד התעמרות בעבודה שכבר עבר בארץ קריאה טרומית בכנסת בתמיכתם של 58 ח"כים מכל סיעות בית המחוקקים, אבל נעצר זמנית, כך אני מקווה, מהמשך קידומו בגלל פיזור הכנסת. הצורך בחוק זה כל כך חזק ומוחשי כך שלמרות שהוא עדיין בגדר הצעת חוק, בתי הדין כבר מתייחסים להצעת החוק ובמקרים רבים נוהגים על פיה. כך קרה במשפטם של מני נפתלי ושל גיא אליהו בתביעותיהם כנגד אשת ראש הממשלה על התעמרות שחוו עת עבדו במעון ראש הממשלה. כבוד השופטת דיתה פרוז'ינין קבעה פיצויים בגין ההתעמרות ומאז יש עוד ועוד תקדימים בהם קובעים שופטים כי התעמרות בעבודה אסורה, ועל המתעמר מוטל עונש.
לשמחתי, יש כבר כיום יותר ויותר ארגונים, ארגוני עובדים ומעסיקים המבינים שכאשר העובד המתלונן בנושאי שחיקה בעבודה או התעמרות בעבודה הוא אינו עושה זאת בהכרח בגלל פינוק או חוסר יכולות שלו, אלא בגלל גורמים אובייקטיבים בעבודה שהוא חווה. מכאן חודרת ההכרה כי כדאי לארגון לנטר ולמנוע תופעות אלו מהן גם העובד יוצא פגוע וגם הארגון מפסיד כלכלית, מורלית ותדמיתית. על כן ארגונים עושים יותר ויותר כדי לתת לעובד תמיכה באספקטים השונים; בראש ובראשונה, יחס הוגן, התייחסות אליו כאדם, מתן הערכה, או במילים אחרות: החלת ערך היסוד 'כבוד כאדם' שמכיל בתוכו ערכי בסיס חשובים אלה. כך כאשר כדוגמא ניתנת לעובד אוטונומיה בעבודה, כמו יכולתו לקחת אחריות ולקבל החלטות עצמאיות, אלה ידועים כגורמים מחזקים, מעצימים ובולמי שחיקה בעבודה. שנית, ארגונים גם מודעים יותר כמה חשוב לתת לעובד ימי העשרה, קורסים, ימי הדרכה (כגון על התעמרות בעבודה או על שחיקה בעבודה), ימי גיבוש, ימי כיף, חדרי ספורט בתוך הארגון, חוגי ספורט וכדומה ובמקביל, יצירת נהלי דווח והתמודדות פנים ארגונית עם אירועי התנכלות והתעמרות בעבודה, נקיטת סנקציות, הענשה והתייחסות בחומרה לפוגעים ומנגד מתן תמיכה, ליווי והכרה בעובד אשר נפגע. אין ספק כי לעובד מגיע שכר הוגן לעמלו, אך למרביתנו, כבוד, הערכה וסביבת עבודה שאינה מאיימת, משפילה ומקטינת ערך, חשובים יותר מכל.
ומילה אחרונה : לא כל מי שסובל משחיקה עבר התעמרות בעבודתו, אך מרבית מי שעובר התעמרות קשה יחווה שחיקה.
*הכתוב מתייחס לגברים ולנשים ונכתב בלשון זכר רק לשם שטף הקריאה.
נכתב ע"י איתן מאירי, פסיכולוג תעסוקתי מומחה ופסיכולוג משפטי.
